בשל מיקומי בסוף הטור, הכרתי את יוסי מזווית צרה, מצומצמת משהו, נשואת מבט כלפי מעלה. בינינו שלושה נוספים. כשיוסי יצא מהבית הייתי כבת 9, כש"חזר" עוד לא מלאו לי 13 . זוכרת את תנועתו, זוכרת את עצמי גאה כשהיה מזכיר ה"פרבר", זוכרת שבתות כשהגיע, זוכרת חבל ניילון על מכנסיים בהירים, הדפסי תפ"א על
חולצות. זוכרת את הידיעה שהיה מי שהיה. "יוסי".

זוכרת את הפעם ההיא, שישבנו קרוב על המדרגות העולות לגג בית 9, משוחחים על "הילדים שלו" משלומי (ואני מקנאה), על הגמדים בלשון ועל חווה אלברשטיין. יוסי אמר לי שאת השיר על הצביה* הוא אוהב במיוחד. לימים נחרדתי.
… ולא יכולה לשכוח איך בבוקר ההוא התעוררתי מקולות הבס שעלו פתאום מכניסת הבית. אמא עברה לידי בסלון ומשום מה ומשום מקום שאלתי אותה "אם יוסי בא עם החברים שלו"...

*"הצביה" / רחל שפירא